העולם משתמש בתעמולה הערבית כצידוק מוסרי לעמדה אנטי ישראלית, הנחשבת תנאי מקדים לקבלת הנפט הערבי

• • אסטרטג ערבי פלשתיני בשם היית'ם אל-איובי הסביר, לאחר מלחמת יום הכיפורים: "אומות אירופה המערבית גינו את עמדתה של ישראל למרות הערובה שנתנו לביטחונה… הם הבינו שהאינטרסים האירופיים… אינם מניחים להן להסתכן בזעמם של הערבים" (עמ' 29)

• בשנים שלאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה, היהודים הפכו לפליטים באירופה ובשאר העולם. היהודים, שנרדפו בידי הגרמנים ועוזריהם במדינות השונות, נדחו על ידי הקונסוליות ברחבי העולם שלא רצו לקלוט אותם (עמ' 320).
  • ביולי 1938, כינס הנשיא האמריקני פרנקלין רוזוולט ועידה בינלאומית באיוויאן שבצרפת, בהשתתפות 32 מדינות. בוועידה נקבע שהמדינות לא יידרשו לקבל יותר ממספר הפליטים המצוין בחוק המדינה. המדינות היחידות שהגמישו את חוקיהן היו סנטו דומינגו (שבאיים הקריביים), הולנד ודנמרק. הבריטים, מבחינתם, הודיעו כי לפלשתינה תישקל הגירה מצומצמת, שכן יכולת הקליטה של הארץ מוגבלת והארץ כבר מלאה (עמ' 321).
  • בוועידה שהתכנסה באויוויאן הוקשחה עוד יותר עמדת הבריטים, שממילא פקידיהם נהגו להפלות לרעה את היהודים, לעומת הערבים. היחס הקשוח נבע מכך שהמנהיגים הערבים דחו את המלצת דו"ח הוועדה המלכותית לחלוקת הארץ המערבית לשתיים: מדינה ערבית גדולה ומדינה יהודית קטנה. בעקבות כך, חתר שר החוץ הבריטי דאז, אנתוני אידן, שלימים הפך לראש ממשלת בריטניה, לתכנית ש"לא תעניק ליהודים שום שטח לשימושם-שלהם בלבד".

• בשנת 1931 התגבשו תקנות והגבלות משפטיות נגד עלייה יהודית, שהיוו הפרה של סעיף 6 של המנדט והיו כניעה לטרור הערבי בארץ. אלה שנהגו כך היו הבריטים, ולא כל מדינות חבר הלאומים, שכן בשנת 1936, מנהיגים פרוטסטנטים שהתקבצו בניו-יורק דרשו מבריטניה "לקיים את ההבטחה החוזית לעם היהודי.. לבטל את החלוקה הבלתי חוקית… ולפתוח את ארץ ישראל להתיישבות יהודית…" (עמ' 332).
  • נדמה היה כי יש הכרה בעוול שנעשה ליהודים על ידי בעלת המנדט, שכן בנוסף להתבטאות המנהיגים הדתיים, ביוני 1939 מחתה ועדת המנדטים המתמדת של חבר הלאומים נגד "הספר הלבן" של הבריטים, וקבעה שהוא מפר את תנאי המנדט ואף מכיר בשלטון ערבי שעלול לקום בקרוב.
  • קולות המתנגדים לרוע הגזירה שנגזרה על היהודים נשמעו גם מפי שני אישים נוספים: וינסטון צ'רצ'יל, שהגן על הצהרת בלפור ואמר שהכניעה לדרישות הערבים היא הפרת המנדט שניתן לעמו, וציין שהקיסרות הבריטית ידועה בנאמנותה; והרברט מוריסון, שהדגיש את שיתוף הפעולה בין מנהיגי הערבים בארץ ישראל לבין היטלר ומוסוליני (עמ' 335).

• בוועידת ברמודה, ועידה אנגלו-אמריקנית שהתקיימה באפריל 1943, הקצתה ארצות הברית סכום כסף להצלת שבעים אלף מיהודי רומניה שנידונו למוות.
  • הבריטים, כהרגלם, התנגדו לכך, וטענו שלא יוכלו למצוא מקום לכמות היהודים הזו בארץ, ושקיים חשש גובר מתגובתם של הערבים. הבריטים הכירו בכך כי עקב הבחירות המתקרבות בארצות הברית, אין היא יכולה לסכן את האפשרות שיהדות ארצות הברית תבקר את מדיניותה בארץ ישראל. לראיה, השגריר הבריטי בוושינגטון דיווח: "ודאי לא ירצה הממשל שיזהו אותו עם החלטה בריטית… יסכימו לראות בה מעשה בלתי אנושי" (עמ' 364).
  • למרות ההתנגדות הבריטית למעשה, גברה דעתם של האמריקנים, שאמרו: "הבריטים… מוכנים ככל הנראה להשלים עם מותם… של אלפי יהודים בשטחי האויב בגלל הקשיים במציאת מקום למספר ניכר של יהודים" (דברי שר האוצר האמריקני דאז, הנרי מורגנתאו).

• בתום מלחמת העולם השנייה, היה כבר ברור לכל שמספר היהודים שהושמדו היה שישה מיליון לפחות (על פי רישומי הנאצים) – מה שהגביר את הלחץ על עלייה יהודית לארץ ישראל. אלא שלטענת בריטניה, העלייה של שארית הפליטה היהודית צריכה הייתה להיות תלויה בהסכמת הממשלות הערביות. חמתה של ארצות הברית בערה. היא שיגרה למשרד החוץ הבריטי דברי זעם ומרירות לאחר שגילתה שבריטניה הפסיקה את עליית היהודים לארץ ישראל,וגורמים בתקשורת האמריקנית האשימו את הבריטים שהם נוהגים כנאצים (עמ' 370).
  • בריטניה, מצדה, המשיכה לטעון שמכסת ה-75 אלף כמעט מוצתה, והרבתה להשתמש בביטוי "מהגר בלתי חוקי" (עמ' 367). התנהגותה עוררה את חמתם של ארגונים ציוניים בארצות הברית, שטענו שהביטוי "חסר תוקף… מפירים את האמנה האנגלו-אמריקנית… שלא יעשה שום שינוי במנדט בלי הסכמת ארצות הברית".
  • מאחר שהאמריקנים לא אישרו את תקנות הספר הלבן, אמנה זו, מבטלת את תקפות תקנותיו (עמ' 370).